פרק שני:הלחימה בגטו

המרד בגטאות:

 היו גטאות, שארגוניהם היו קשורים אל מרכז המרידה בווארשה, אל המטה של הארגון היהודי הלוחם, אשר שלח אליהם את שליחיו, עודדם למרד ואף סייע להם בהשגת נשק. כך היה בביאליסטוק, בקראקוב, בצאנסטוחוב, בבאנדין.
 היו גטאות שמרדו מתוך יוזמה עצמית ובכוחותיהם הם ארגנו את הגנת הגטו או שיצאו להילחם לפרטיזנים. אלה היו בעיקר הגטאות הקטנים, שארגוניהם לא היו קשורים אל מרכז המרידה בוארשה (לאחווה, מיר, ניאסוויאז', ז'אטל, ועוד), וכן הערים מינסק וקובנה.

כמעט בכל הגטאות, שהיו בהם פעולות מרידה והתגוננות - הן נישאו בעיקר על כתפי הנוער, שהתארגן ללחימה. פרנסי הקהילות וראשי הציבור המבוגרים לא ארגנו אותן וברוב המקרים אף התנגדו להן. אילו במרידות הגדולות - בווארשה ובביאליסטוק - גדול היה במיוחד חלקו של הנוער החלוצי.

קשיי ההתארגנות למרד בגטאות:

1.  מחסור בכלי נשק ואימון צבאי - הקשיים נפתרו על ידי הברחות של כלי נשק, בסיוע מתווכים שקנו בעבור המחתרת כלי נשק מחיילים וסוחרים, וביצור כלי נשק בבתי מלאכה זעירים שהוקמו בגטאות ומחוצה להם.

2. תמיכה מצד המחתרות שמחוץ לגטו - הלוחמים היהודים זכו לתמיכה מעטה מצד המחתרות הפולניות. המחתרת העיקרית שבהן הייתה בעלת יעדים משלה, ולא נענתה בקלות לפניות העזרה שהופנו אליה, ואילו המחתרת הקומוניסטית בפולין הייתה מוכנה לסייע, אך הייתה דלת אמצעים. הלוחמים הסתייעו בפולנים בודדים שהסכימו לעזור להם ובבודדים מקרב המחתרת שלא צייתו לזרם המרכזי. רוב הנשק שנאגר בגטאות ונקנה ממקורות אלו היה ברובו אקדחים.

3.  זמן המרידה - היות שהגירושים התבצעו בשלבים, קשה היה לדעת אם פעולת הגרמנים היא אכן סופית. דבר זה הקשה על העיתוי של המרד, כי המורדים החליטו למרוד רק כאשר הגרמנים יפתחו בחיסול סופי של הקהילה.