היסטורית המשפחת סקסיק

הסבים רבים רבים שלי מרדושה (מרדכי) סקסיק וחמיסה (החמישית) מבית זאוי, נולדו שניהם בתחילת המאה ה- 20 באלג'יר.

חמיסה/קמיל 1/2/1907:חמיסה ,יפה, בעלת מבנה נמוך, צנום, הינה עירונית מקונסטנטין- Constantine (עיר מחוז), מלומדת, בת למשפחה ענפה – 8 אחים ואחיות, עדינת נפש והליכות.
תופרת מקצועית וכבר פוקדת על צוות תופרות כמנהלת מחלקת נשים של מפעלון לתפירה.
משפחת זאוי הייתה בורגנית נמוך עם הרבה חינוך וערכים אך לא הרבה כסף סה"כ קשי יום.
אימה שמחה – (שימי) הייתה עקרת בית שטיפלה בביתה ובילדיה כ– 9 במספר.
אביה דוד היה צורף נודד. היה נוסע ברחבי המדינה על מנת למכור ולתקן תכשיטים אצל התושבים ובשווקים.היה חוזר פעם אחד בשנה לבקר את המשפחה .
מפאת המצב הכלכלי הירוד כל אחד מבני המשפחה עם הגעתם לגיל התבגרות חיפש ומצא עבודה. חמישה התחילה כעוזרת תופרת היא למדה מהר את המלאכה ובזכות מקצועיותה התקדמה יפה ומהר עד לניהול המחלקה.

מרדושה/מרטין6/1980:
מרדושה ,חסון וגבוהה, הינו איכר מג'מאפ Jemmapes- (עיר נידחת קרובה למדבר) ,לא למד כלל בבית ספר, בן למשפחה גדולה– 9 אחים ואחיות ,יתום מאב, פרחח , טבעי ומחוספס הליכות , בעל חוכמת חיים ותושייה.
משפחת סקסיק היו כנירה חקלאים .היה להם משק גדול ומשגשג במיוחד בגידול סוסים ומטא זיתים
הדגש היה על חיוניות של כ"א בעבודת המשק לכן כשמרדושה התמרד נגד המורה וברח מבית- הספר אביו בלנסי לא מצא לנכון לחייבו לחזור לבית ספר אלה לשלבו בעבודות המשק .
אביו בלנסי נפתר כשמרדושה עוד צעיר ,המשק "נפל" בידיו של בעליהן הבנות הגדולות, שלא ניהלו נכון את העסק ותוך זמן קצר איבדו את הכל.
אימו של מרדושה יצאה לעבוד כשוכרת בדים בשווקים.

לפני המלחמה

הם התחתנו כפי שמקובל בחברה ובתקופה ע"י שידוך-.
כמשפחה לא עשירה ,בלשון הטה , לא היה כספים לנדוניה עבור הבנות ,לכן כשהזדמן חתן בלי דרישות כספיות הברוך היה מתקבל בסדר פנים יפות וללא בבררנות !
חמיסה הייתה יפה ומטופחת . כשהציעו אותה ככלה למרדושה הוא רצה לוודא במו עיניו שהיא הכן באמת יפה , הוא "פרץ" לביתה בשעות הקטנות של הבוקר כדי לוודא שעם קימה מהמיטה החן שלה קיים וטבעי !
כפי שהיה מקובל לאחר החתונה ,הזוג הצעיר עבר להתגורר במשק של משפחת סקסיק אי שם בדרום .זה היה כבר אחרי מות האב.
המצב היה כבר מעורר ,גיסותיה לא היו במיוחד נחמדות אל חמיסה ,עבודת המשק קשה וזרה לה ,אפילו לא אהבה את המאכלים שלהם . חמיסה ראתה אותם כפרימיטיביים וחסרי תרבות .... בספו של דבר היא לא הייתה מאושרת ולא מצאה שם את עצמה היא לא רצתה להמשיך לחיות שם .
ע"מ לפתוח דף חדש עם סיכוי להצלחה, הזוג החליט לנסוע עם הולדת בתם הבכורה חנינה 10/7/1927 לצרפת רחוק מאלג'יר ומשתי המשפחות.
אז, ב- 07/1928 מרדושה , חמיסה וחנינה בתם הבכורה נסעו באוניה מאלג'יר למרסיי .מכיוון שאחיה של חמיסה כבר השתקעו בהצלחה בפאריז הם חשבו שזה יסייע להם להגיע לפאריז ולנסות שם את מזלם.
עם הגעתם , ביוזמת חמיסה, הם שינו את שמם היהודים לשמות צרפתים מרדושה נהפך למרטין, חמיסה לקמיל וחנינה לאנט.
לאחר תחנה קצרה במרסיי, הם הגיעו לפריז- שם התגוררו קרובים ובניהם אחיה של קמיל .
מרטין מצא עבודה כנהג מונית בלילות. וביום, קמיל לימדה אותו בעל פה את הרחובות בעל פה, הרי הוא לא ידע לקרוא....כך בעצם לילה אחר לילה הוא למד גם את רחובות פריז וגם את מלאכת הקריאה!
קמיל מצידה, עבדה בחברת ביטוח- עברה מבית לבית ,מדלת לדלת לשכנע את הדיירים לרכוש פוליסת ביטוח.
ב- 1934 נולד אז הוברט, ילד נוסף למשפחה.
כן החיים לא היו קלים..... עבודות מזדמנות ,השכרת חדרים צפופים וארעיים, הלבונות ולפעמים רעב....
אפילו בפאריז החיים היו קשים האנטישמית של שנות ה- 30! הם עשו כמו כל מהגרים במדינה "זרה" עויינת ובמשבר כלכלי, הם חפשו עבודה מפה ומשם ,מפה לאוזן - לא הייתה לשכת עבודה לא קצבת הבטלה של הביטוח הלאומי ! היה צריך לעבוד כדי לאכול ולאכיל את התינוקןת. מרטין עשה כל מיני עבודות מזדמנות לפי שעות ...לפי ימים ..... עד שמצא את הסידור עם המונית בלילה ,היה הוביל אנשים למקומות בילוי בפאריז .... לא הכי בריא לחיי הזוג הצעיר....
אחיה של קמיל עבד בחברת ביטוח ,הם הצליחו להכניס אותה כעובדת זוטה,שם הייתה עבודה קשה ומייגעת כי היא הלכה ברגל ,הלכה למעשה לאורך כל היום ,עברה מבית לבית כדי לשכנע אנשים לרכוש ביטוח, אבל הימים ההם היו קשים לכולם ולא בקלות אנשים היו מוצאים כסף על "מותרות".
הזמנים היו קשים בכל העולם זו תקופת "הקראק" הכלכלי הגדול בארה"ב הייתה בבטלה חריפה בכל מקום , הרבה שביתות עליית מחירים דרסתית של חומרי יסוד, (זאת תקופת עלייתה של המפלגות הפשיסטית בספרד ואיטליה והנאצית בגרמניה על רקע משבר כלכלי עולמי עמוק וכוללני ופוליטיקה כושלת בכל מקום האנטישמיות עלתה בצורה חדה וגלויה) .הפשיעה גברה....
העשירים ניו יותר עשירים ,העניים יותר עניים, חסרי כל ובמיוחד חסרי כל תקווה שהמצב ישתפר....
הם שניהם עבדו קשה עד מאד, חסרו גרוש לגרוש עד שהצליחו לשכור חנות מכולת שכונתית קטנה וכושלת . בניהול נבון ונכון ובהרבה עבודה הם הצליחו לשקם את החנות ,זה היה בשבילם הצלחה ורגיעה ברדיפתם אחר פרנסה קבועה.
עם הרבה עבודה וזיעה, הגורל חייך להם,הם לבסוף הצליחו לנהל יחדיו מכולת שכונתית צנועה
בבלויל – Belleville בלב פאריז . הכל הלך כשורה,מצבם השתפר, עד יום כיפור בשנת 1936.
בשל קדושת החג, החגים הם החליטו לסגור את החנות לכבוד יום כיפור .הם שמו שלט על הדלת הסגורה "אתכם הסליחה ,סגור בשל אירוע משפחתי" למחרת הם פתחו את החנות כרגיל .....
אף אחד לא נכנס ....אף לא אחד.... הגיעה בסוף איזו שכנה צוחקיה וחוצפנית שאמרה :
" אתמול הייתם לכם בחתונה הה ? החתונה של כל היהודים המסריחים של בבבלביל !! תדעו לכם אף אחד לא יקנה מיהודים מסרחים שכמותכם......!"
מאותו היום, דיירי השכונה לעגו להם , החרימו לגמרי את המכולת.
הם לא הצליחו לשרוד את המשבר כי באמת אף אחד לא בא לקנות אצלם....בלאו ביררה הם החזירו את החנות לבעליו בהפסדים גדולים ועזבו את המקום.
סביב ל- 1937הם שוב מצאו את עצמם , דחויים וללא פרנסה.... אחרי האפיזודה של בלביל הם עזבו את פאריז והשתקעו בעיירה כפרית קטנה ושקטה בפרבר מערבי של פריז – Nogent sur marne בחיפוש מקום ללנון ופרנסה......
בשנות ה- 30 זה היה ממש כפר נידח ושקט רחוק מתסיסת הבירה ומהפוליטיקה.
מרטין מצא עבודה כסבל בעסק הובלות הוא עבד ימים כלילות ,קרוב ורחוק בכל משימה ומשימה....
עם התמדה ואומץ הם הצליחו להתאזן ותחילה להשכיר בית קטן. חודשים ושנים עברו הם הצליחו לקנות את הבית – חזרו אליו אחרי המלחמה סבא שלי ואחותו נולדו שם.
שוב קושי, שוב עבודות מזדמנות ושוב מחול האיודאות .....אך כבעלי אומץ,תושייה ובמיוחד התמדה הם שוב הצליחו "לישר את הסירה" מצאו בית ועבודה קבועים ,התפרנסו בצניעות ובכבוד. הצליחו התפתחו והשתקעו סופית בעיירה ....אפילו אחיו של מרטין ,ג'ו/יוסף שהתחתן עם אחותה של קמיל ג'ולי , הוריה וחברים הצטרפו (בס"כ הם היו בערך 80) אליהם וכמו כן בני משפחה רבים השתקעו בעיירה.
אך אז ,ב- 1939 ....התחילה המלחמה.

המלחמה:1939-1945כידוע כבר אז צרפת הייתה מאד אנטישמית ,ובזמן הכיבוש הגרמנים השלטונות שתפו פעולה עם הרדיפה הנאצית נגד היהודים וכמובן צבא ארדנס-Ardennes (איפה שמרטין היה כשהיה יותר צעיר) התקשרו למרטין כדי שהצטרף למלחמה נגד הגרמנים. הצבא הבינה שהם הפסידו אז כולם ברכו לכל מני מקומות, אבל מרטין לא יכל כי רגליו קפאו בגלל הקור, רצו לחתוך לו אותם...עקשן כמו שהוא, הוא כמובן לא רצה שיכתכו לו, אז הוא שתה אלכוהול וברח למשפחתו שעדיין הייתה בנו'גנט סור מרן.

במסבי רישום לתלושי מזון ,היהודים נתבקשו להירשם כיהודים במרשם האוכלוסין וכמו כן נדרשו לתפור על בגדם את הטלאי הצהוב- juif(יהודי). אז כדי לאכול הם ירדו למכתרת וכפי שעשו את כל המישתמתים והם קנו בשוק השחור עד כמה שיכלו .
יותר לא אכלו מאשר אכלו......קמיל נהפכה להיות מלכת הקומבינות ....!
מרטין אסר על משפחתו לציית להוראות וללבוש את "טלאי הבושה". בלאו ברירה הם ירדו למחתרת
מרטין נחוש ,אמיץ ולוחמני הצטרף עם גברי המשפחה ללחימה החשאית .הם הצטרפו מונט מושה- Mont Mouchet, קן אחד של המקי – בסיס לחימה בלתי לגלית נגד הגרמנים ומשתפי פעולה עם הנאצים, מוצב על פי רוב בהרים ויערות.
קמיל והילדים שעזבו את דירתם בלי כלום– מזוודה אחת לכולם ,נסעו דרומה לחפש מפלט בחלק החופשי של צרפת . כדי לעבור את הגבול הם לא הצהירו שהם יהודים הם סיפרו שמרטין הוא ערבי מאלג'יר והוא נתש את משפחתו .הם הצליחו להשיג ניירות זהות מפוברקים .
וגם לא היה ממש גבול בין האזור הכבוש והאזור החופשי ,צרפת הייתה צרפת הוי מעברים רשמים ולא רשמים......
כולם , אוכלוסיות שלמות יצאו לכבישים בבהלה ,מי הרגל מי ברכבת כדי לברוח מהגרמנים הכובשים קמיל עשתה כמו האחרים....
הילדים מפוחדים עד מוות שתפו פעולה ,למרות הלחץ המתמיד והסכנה הרבה ,לא דיברו ברכבות ,לא התלוננו על צימאון, דלות האוכל ועל התנאים המחפרים. מעיר לעיר מעיירה לכפר, קמיל בודדה למען ילדיה וביד רמה, שמרה על שפיעות ואורך חיים "רגילים". בכל מקום שבו חיפשו ומצאו אוכל ומקום לינה הילדים נרשמו לבתי ספר- סבתי הרבה אנט סיפרה כי עברה תוך שנתיים ב- 13 בתי ספר...... במהלך הנסיעה המפרכת, הן ברכבות והן ברגל, כאשר הגרמנים תוקפים מהאוויר ,ללא הרף וללא רחמים את שיירות הנמלטים אזרחיים שמעו כי צרפת כולה נכבשה על ידי הנאצים. אין יותר אזור חופשי!
בו בזמן מרטין אשר כיניו במקי "האפריקאי" l'africain ואחיו ג'ו האפריקאי –Jo l'africain (כל האנשים שפעילים בלחימה החשאית משתמשים בכינויים ולא בשמם האמיתי ע"מ שאם יתפסו ע"י האויב לא ידעו "לעלות" עד משפחותיהם. למרטין קראו "האפריקאי " כי ספרו שהוא ערבי מאלג'יר ואלג'יר נמצאת באפריקהׂ) לחמו בגבורה ונועזות בשורות המקי .לא מאט פעולות נרשמו בהצלחה לזכותם נגד הכיבוש. מרטין היה ידוע ומפורסם בפעולות חבלה נגד האויב, הם יזמו וביצעו פיצוץ רכבות תחמושת ,תקיפות גלויות - רכובים על אופנוע וחמושים בתת מקלע הם היו פורצים אל שורות האויב וגורמים הרס ומתירים מתים ופצועים רבים אחריהם- פעולות נקם. רבות נגד משתפי פעולה collaborateurs ועוד ....
למרות הקושי והסכנה מרטין שמר על קשר לסירוגין עם משפחתו-הוא יסתדר לעבור תמיד לא רחוק מהמקום בו המשפחה הייתה. וחוץ מזה כל אחד סיפר לשני כששמעו על קרוביהם של הלוחמים. במקי הייתה אחווה וסולידריות גבוהה ,הטלפון – תרתי משמה והטלפון הערבי עבד מעל ההרים הגבעות ומעל הגבולות....
קמיל עם הילדים, הסתתרו ביערות של ההר מסיף סנטרל – massif central .הם ,למזלם, מצאו מקום מסתור תחת האדמה ממש – במקרה שמעה קמיל כי טבחית מכרה הפחם נפטרה. בשל העבודה הקשה והזולה לא היה מי שיחליף אותה. קמיל שקיבלה את משרה בישלה ימים כלילות במעט כסף ובתנאים קשים במיוחד עבור קבוצת הכורים המחוספסים . הילדים אנט והוברט היו מובילים לבדם ,מידי יום לאורך דרכים תת קרקעיים חשוכים ומפחידים, בכלים כבדים את האוכל לכורים.
למרות הקושי והסבל היו במקום יחסית בטוח ,אפילו נהנו באוכל בסיסי... עד שהכומר הלשין עליהם.... שוב נמלטו מהמקום בחיפזון וחסרי כל:
כומר מאזור "קולבו", הסגיר לשלטונות את מקום המסתור של המקי.
הקן הותקף באכזריות וכל המקיזרים נמלטו והתפזרו .מרטין שניתק קשר עם משפחתו המשיך בלחימה לצד מפקדת הקן. הוא אפילו מצא והעניש את הכומר המלשין: מרטין קשר ברגליים את הכומר באוטו, ואז נסע...
אחרי זה הנצאים באו והרסו את המקי. כולם ברחו חוץ ממרטין, ג'ו ומפקד המקי...אף אחד לא ידע איפה הם. הם הסתתרו.
המפקד, (שכינויו היה "מפקד ניצחון"-commandant victoire ושג'ו האפריקאי היה הנהג שלו) ג'ו ומרטין הקימו לעצמם מקי חדש יותר סודי. לא היה להם בקושי אוכל ופעם זה הגיעה למצב שהם היו צריכים לאכול פחם.
המקי החדש רצה להחליף מפקד הם רצו שמרטין יהי המפקד החדשת אבל הוא לא ידע לקרוא...
רב-אלוף דגול-De gaulle התקשר עם המקי כדי שישתתפו פעולה יחד.
1943-1945: שנתיים עברו, פוצצו רכבות, קסרקטין של גרמנים, גדודים:"הוא עלה עם חברו שחור שקראו לו לבנה-Blanchette על מכונית ת לבנה נהג והוא ישב על המכונית וירע בגרמנים לאורך כל הדרך".
אבל מטרתם בשנתיים האלו היה למצוא את משפחתו עד שבסוף, הגיע מהקרבות להצילם, באמצע יער עמוק וסבוך מצאו כפר הררי נידח "la voute chiac". בהתחלה הנשים של אחיה של קמיל היו גויות, אז הם הצילו את כל המשפחה כי הן הצליחו לשכנע את האנשים שהם ערבים, אבל אז המצב בסתבך.
אז כדי להציל את המצב האפריקאי חטף את ראש העיירה הוא הציב את כל גברי הכפר באמצע הכיכר אז איים כי "אם משהו רק יעיז לגעת בשערה מראשם של בני משפחתו הוא יחסל את כולם וישרוף את הכפר כולו"....
אולי מפחד או אולי מסימפטיה לקומץ יהודים נחושים ואמיצים, החיים בכפר הכן התארגנו בצל המלחמה כאי של תקווה. בני המשפחות סקסיק וזאוי המורחבות הגיעו מכל רחבי צרפת .אף הכפילו את אוכלוסיית המקום . כל הגברים והבנים המתבגרים התגייסו לקהילה הלוחמת ...
חגגו יחדיו חג הפסח ,חג שנחתם לעד בזיכרונות המשתתפים. אפילו תושבי הכפר סייעו במעט למאמץ המלחמתי..... אט אט הכפר נהפך להיות קן מקי זעיר.
ללא הרף ,מרטין האפריקאי חזר לקרבות עם כל מי שהיה מעל גיל 16, כמשתתף פעיל בשחרור ערים צרפתיים כ- טיאר- Thiers ,ליאון-Lyon , גרנובלה- Grenoble ואחרים.....וגם להעיט את הגרמנים עם פציצת הרכבות ועוד.
שם ב-1945 בכפר la voute chiac הם שמעו בשמחה רבה על תבוסת גרמניה הנאצית.

אחרי המלחמה

אחרי המלחמה הם הלכו לבית השם קנו בנו'גנט סור מרן ושם נולדו הילדים של אנט.
מרטין קיבל אותות גבורה רבים בשל פועלו בזמן המלחמה.
שנים אחרי המלחמה שלטון צרפת הוקיר את תושבי הכפר וראש העיר, כמסייעים למאמץ המלחמתי ועזרה במתן מסתור ליהודים בתקופה כה מעורערת וחשוכה של המדינה.
קמיל כל הזמן הייתה בכל ההפגנות לישראל לפני מלחמת ששת הימים ושם היא פגשה את הג'נרל קואניג (Koenig)
מרטין ניפתר ב-1979 \06\11
קמיל ניפתרה ב-1984\06\02

משרה הנינה של אנט

עבודת חקר:גיבורי היער היהודים במלחמת העולם השניה

הקדמה

בעבודה זאת נעסוק בגיבורים היהודים שלנו, בזמן מלחמת העולם השניה שהחליטו להלחם בגרמנים בנשק. העבודה תעסוק ביהודים שבחרו למרוד בגרמנים מתוך הגטאות ובאלה שבחרו להצטרף לפרטיזנים.

יצורפו סיפורים של פרטיזנים שונים ושל פרטיזנים מהמשפחה שלי אישית.

חשוב לזכור, למרות שלא נעסוק בהם כי אולי לא כולם מרדו עם נשק ביד אך לכולם היה אומץ בלב, כל אחד מרד בדרך שלו.

מקווה שתתענינו.

רקע

התנגדות במרסיי באוגוסט 1944

לאחר נפילת צרפת, בעקבות תבוסת הצבא הצרפתי ביוני 1940, חולקה המדינה לשניים, כאשר חלקה הצפוני נמצא תחת שליטה גרמנית מלאה ואילו בחלקה הדרומי הוקמה ממשלה צרפתית חדשה בראשות המרשל פטן, גיבור מלחמת העולם הראשונה, שנודעה כממשלת וישי (על שם מקום מושבה). זו חתמה על הסכם הפסקת אש עם גרמניה ושיתפה פעולה עם הגרמנים. רבים מן הצרפתים שחיו בחלק הצפוני, ברחו עתה לחלקו הדרומי ובהם גם יהודים רבים.

ההשתלטות הגרמנית על שטחי צרפת, שהיו תחת שלטון וישי בסוף 1942, הביאה לבריחת המוני פעילי התנגדות למקומות מחבוא באיזורים ההרריים והמיוערים ובכלל זה חיילים וקצינים שלחמו בצבא צרפת ולא קיבלו את הכניעה . הם החלו בהקמת קבוצות פרטיזנים (ה"מאקי"), תהליך שקיבל חיזוק משמעותי ביותר לאחר התמרדות המוני פועלים כנגד כוונת הגרמנים להעבירם לגרמניה כעובדי כפיה. רבים מהם הצטרפו עתה לקבוצות ה"מאקי" ויצאו למאבק נרחב כנגד הגרמנים. קבוצות של מתנגדים קיבלו סיוע מהצבא הבריטי, ועוד יותר מן ה- SOE. התרחב גם הסיוע אותו קיבלו ארגונים מהאמריקאים שהחלו גם הם להיות פעילים בשטח. פעילויות הלחימה שניהלו קבוצות חמושות אלה, שכללו חבלות, מארבים ותקיפת יעדים שונים, יצרו מטרד רציני לפעילות הגרמנית ותרמו תרומה חשובה ביותר לכוחות בעלות הברית, שהתכוננו למבצעי הפלישה ליבשת.

 

שאלת חקר: האם עדיף להילחם בגרמנים בגטאות או לצאת ליערות ?

לחברי המחתרת היהודית בגטאות היו הרבה לבטים. בראש ובראשונה: האם להשאר בגטאות עם המשפחה ואוכל מובטח ומשם להלחם בגרמנים או לצאת ליערות ולהצטרף לפרטיזנים ולהלחם מחוץ לגטו. בהתלבטות זו תעסוק עבודה זו.
 

פרק ראשון:הפרטיזנים ופעילותם

רקע- פרטיזנים, הוא כינוי לקבוצות לוחמים שהתארגנו בארצות שכבשה גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה, ונלחמו נגד כוחות גרמניה הסדירים ובנות בריתה בשיטות גרילה.
יחידות הפרטיזנים, שהיו מורכבות מתושבי המדינות הכבושות, ניצלו את היכרותם עם השטח, כדי לאזן את נחיתותם המספרית והטכנולוגית מול כוחות האוייב.
פרטיזנים רבים נהגו להסתתר ביערות, בביצות ובהרים ולהגיח משם אך ורק לצורך ביצוע משימותיהן.
כוחות פרטיזנים פעלו במזרח ובמערב אירופה, והיו ביניהם קבוצות של יהודים ושל לא-יהודים.

הפרטיזנים היהודים-  חוקר השואה יהודה באואר מציין כי אחוז היהודים בקרב הפרטיזנים היה גבוה מאחוזם באוכלוסייה הכללית. זאת למרות, שבמקומות רבים ליהודים לא הייתה מסורת או הכשרה צבאית כלשהי. חלק מן הפרטיזנים היהודים השתלבו ביחידות כלליות של פרטיזנים בעוד שבמקרים אחרים היו יחידות של יהודים בלבד. בנוסף לפעולות הצבאיות נגד הגרמנים עסקו יחידות פרטיזנים יהודים גם בפעולות הצלה ולעתים הוקמו "מחנות משפחה" ביערות בהם הסתתרו לצד הלוחמים גם משפחות שלמות.
בקבוצות הפרטיזנים היהודים  היו יהודים שהצליחו לברוח מן הגטאות  ולהגיע ליערות, או יהודים שהצליחו לברוח מן הרכבות בדרך למחנות ההשמדה ומעט יהודים שהצליחו להימלט ממחנות השמדה.
יהודים שרצו להשתלב בקבוצות של פרטיזנים גויים נאלצו להתקבל אליהן. הללו הסכימו לקבל אותם רק אם היו מצוידים בנשק כי ללא נשק לא היו יכולים להביא תועלת לקבוצה והפכו למעמסה עליה.
המחתרת הקומוניסטית בפולין קיבלה לשורותיה יהודים.
בצרפת לחמו יהודים במסגרת המחתרת הצרפתית.

מה היו  מאפייני הלחימה של הפרטיזנים היהודים ? מה היו פעולותיהם ?  
הלחימה התנהלה  ביערות.  תנאי החיים היו קשים מאד.
ברוב  המקרים לא היו לפרטיזנים  מגורי קבע והם נדדו/ברחו ממקום למקום.
במקרים רבים סבלו מעוינות של האוכלוסייה המקומית והמחתרת המקומית.
הם פעלו בקבוצות קטנות  וניידות בשיטה של פגע וברח.  תקפו  בהפתעה יחידות צבא גרמניות רצחו גרמנים ולקחו את נשקם.
הם תקפו רכבות של הצבא הגרמני, מיקשו את מסילות הרכבת. פוצצו מתקני תחמושת. פוצצו גשרים. חיבלו במפעלי תעשייה של הגרמנים.
הפרטיזנים הבריחו יהודים מגטאות ומאקציות. הם הגישו סיוע כספי ליהודים שהסתתרו מפני הנאצים. ובמחנות המשפחות קלטו אותם.

פרק שני:הלחימה בגטו

המרד בגטאות:

 היו גטאות, שארגוניהם היו קשורים אל מרכז המרידה בווארשה, אל המטה של הארגון היהודי הלוחם, אשר שלח אליהם את שליחיו, עודדם למרד ואף סייע להם בהשגת נשק. כך היה בביאליסטוק, בקראקוב, בצאנסטוחוב, בבאנדין.
 היו גטאות שמרדו מתוך יוזמה עצמית ובכוחותיהם הם ארגנו את הגנת הגטו או שיצאו להילחם לפרטיזנים. אלה היו בעיקר הגטאות הקטנים, שארגוניהם לא היו קשורים אל מרכז המרידה בוארשה (לאחווה, מיר, ניאסוויאז', ז'אטל, ועוד), וכן הערים מינסק וקובנה.

כמעט בכל הגטאות, שהיו בהם פעולות מרידה והתגוננות - הן נישאו בעיקר על כתפי הנוער, שהתארגן ללחימה. פרנסי הקהילות וראשי הציבור המבוגרים לא ארגנו אותן וברוב המקרים אף התנגדו להן. אילו במרידות הגדולות - בווארשה ובביאליסטוק - גדול היה במיוחד חלקו של הנוער החלוצי.

קשיי ההתארגנות למרד בגטאות:

1.  מחסור בכלי נשק ואימון צבאי - הקשיים נפתרו על ידי הברחות של כלי נשק, בסיוע מתווכים שקנו בעבור המחתרת כלי נשק מחיילים וסוחרים, וביצור כלי נשק בבתי מלאכה זעירים שהוקמו בגטאות ומחוצה להם.

2. תמיכה מצד המחתרות שמחוץ לגטו - הלוחמים היהודים זכו לתמיכה מעטה מצד המחתרות הפולניות. המחתרת העיקרית שבהן הייתה בעלת יעדים משלה, ולא נענתה בקלות לפניות העזרה שהופנו אליה, ואילו המחתרת הקומוניסטית בפולין הייתה מוכנה לסייע, אך הייתה דלת אמצעים. הלוחמים הסתייעו בפולנים בודדים שהסכימו לעזור להם ובבודדים מקרב המחתרת שלא צייתו לזרם המרכזי. רוב הנשק שנאגר בגטאות ונקנה ממקורות אלו היה ברובו אקדחים.

3.  זמן המרידה - היות שהגירושים התבצעו בשלבים, קשה היה לדעת אם פעולת הגרמנים היא אכן סופית. דבר זה הקשה על העיתוי של המרד, כי המורדים החליטו למרוד רק כאשר הגרמנים יפתחו בחיסול סופי של הקהילה.

פרק שלישי:קשיים ביציאה ליער

מה היו הקשיים ביער שאיתם היו צריכים להתמודד?
1) ביערות יותר קשה לפרטיזנים היהודים. הפרטיזנים הלא-יהודים לפעמים התנגדו לקחת איתם יהודים או בגלל שהיה צריך נשק או בגלל שהם היו אנטישמים.
2) חוסר הכרת שטח. רוב היהודים שבורחים מהגטו לא יודעים איפה הם נמצאים אז קשה להם להחליט לאן ללכת, ימינה או שמאלה? אולי בשמאל האויב מחכה לנו? או אולי יש כפר קטן שיהיה אפשר להתחבא בו?
3) קשיים בהישרדות. רוב הבורחים באים מהעיר ממעמד בנוני או גבוה אז לא יודעים איך להסתדר בשטח. איך אפשר להגן על עצמינו מהקור? מה אפשר לאכול? איך מדליקים אש בלי שזה יתפשט ביער?
4) מחסור בנשק. הפרטיזנים בורחים כדי להילחם באויב ולנקום את מות המשפחות שלהם שאולי כבר הלכו למחנות השמדה, אז בלי נשק איך ישיגו את המטרה שלהם?
5) חוסר ניסיון צבאי. כמו שאמרנו הבורחים באים מהעיר אז אין להם בכלל ניסיון צבאי. אולי לאלה שנלחמו במלחמת העולם הראשונה יש, אבל לא לצעירים (שהיו הרוב כי להם היה יותר קל לברוח)  איך מתכננים פעולות נגד האויב? (פיצוץ ברכבות וכו')
6) התנגדות של חלק מראשי היודנראטים. בחלק מן הגטאות התנגדו ראשי היודנראטים ליציאה של הצעירים אל היערות וניסו למנוע מהם לעשות זאת מחשש כי הם עצמם וכל תושבי הגטו יענשו .
בסופו של דבר השאלה העיקרית היא: מהי דרך הפעולה הנכונה יער או גטו? ובאיזו דרך יש סיכוי רב יותר לשרוד ולפגוע בגרמנים ?

 

עזיבת המשפחה  בגטו ויציאה ליערות
הצעירים  שעזבו את הגטו השאירו מאחוריהם את משפחותיהם והיו מלאים ברגשי אשמה על כך. הם הרגישו כי הפקירו את משפחותיהם ולא יוכלו להושיט להם עזרה ברגעים קשים.
היה קיים גם חשש כי בעקבות בריחתם מן הגטו יוטל על תושבי הגטו עונש קולקטיבי, יתכן ויוצאו להורג, גם אם לא היו מעורבים או אפילו התנגדו לבריחת הצעירים מן הגטו.


מחנה משפחות
אחד הפתרונות לקשיים של היציאה ליער היו מחנות משפחה. היו פרטיזנים שלא היו שלמים עם ההחלטה להפקיר את משפחותיהם והחליטו לקחת את משפחותיהם אתם אל היערות. בהם חיו משפחות שלמות ולא רק הצעירים כמו בקבוצות אחרות של פרטיזנים. (במיוחד בביילורוסיה ובאוקראינה).
היו מקרים  כמו במינסק, בהם החליטו כל אנשי הגטו כולל היודנראט לברוח אל היערות.
המחנות המשפחתיים כללו מגורי קבע, והפרטיזנים חיו בהם חיים "נורמלים" יותר עם כל משפחתם והיו צריכים לדאוג לכל צרכיהם.
היתרונות בקיום מחנות המשפחה  היו : הצלת המשפחה [מלבד במקרים בהם נרצחו יושבי מחנות  אילו על ידי הנאצים או על ידי המקומיים], פתרון לבעיית הבדידות, ובעית המחסור במזון ובכל יתר הצרכים.
החסרונות :היו למחנות המשפחה חסרונות רבים מכיוון שכעת  הפרטיזנים כבר לא היו ניידים. היה קשה להעביר ממקום למקום מחנה בן מאות אנשים [היו גם מחנות שכללו יותר  1000 איש ]. הייתה בעיה להגן על מספר כה גדול של אנשים ולספק להם את כל צרכיהם.
ההבדל העיקרי שבין מחנה המשפחה לקבוצת הפרטיזנים הרגילה היה שלמחנה המשפחה הייתה  מטרה עיקרית – הצלת כמה שיותר יהודים ואילו הפרטיזנים שחיו בקבוצה רצו בעיקר להלחם בנאצים.
 

התמודדות עם הקשיים של הלחימה הפרטיזנית היהודית

יחידות הלוחמים הפרטיזנים פעלו מתוך בסיסים בתוך יערות גדולים, הרים, ושטחי ביצות אזורים בהם צבא סדיר נמנע וקשה להגיע.  בהתחלה היו אלה יחידות עצמאיות ללא קשר למפלגה מרכזית. מסוף 1942 החל להווצר קשר בין היחידות השונות למפלגה בהנהגה סובייטית. יהודים שהצליחו להימלט מהגרמנים ניסו להצטרף לקבוצות פרטיזנים אך ברובם נתקלו בקשיים רבים. לעתים התקבלו אלה שהיו מצוידים בנשק, אך לרוב נדחו והיו מקרים רבים בהם נרצחו היהודים ע"י הפרטיזנים ורכושם נשדד.
על רקע זה ניסו יהודים להקים יחידות פרטיזניות המורכבות מיהודים. תנועה זו קמה ביערות הסמוכים לוילנה, אך בסופו של דבר הם התמזגו עם פרטיזנים לא יהודים. תפקיד הגברים החמושים היה להגן ולהשיג מזון לאחרים - הלכו לכל מני כפרים שהיו בסביבה וברוב המקרים גנבו מצרכים למשפחה, ולפעמים הם סייעו להם הרבה, כמו למשל מקום מחבוא עד שהגרמנים יעברו, בגדים וכו'. מחנות אלה סיפקו שירותים ליחידות הפרטיזניות הלוחמות כמו חייטים, סנדלרים וכו'.
רוב מחנות המשפחה הושמדו על ידי הגרמנים במבצעי טיהור פתאומיים. אך היו גם כאלה ששרדו, והודות להם ניצלו אלפי יהודים.